בקשת סליחה

בקשת סליחה
זו לא הייתה הפגנה! בכרזות דובר על מסיבת "מלווה מלכה" מוצאי שבת מוזיקלי של תזמורת הכליזמרים של בעלי ובמעגלי ריקוד. נכון המיקום שנבחר היה במרחק של רחוב אחד ללא מוצא מהאוריינט האוס מטה אש"ף במזרח ירושלים. נכון שהמטרה אכן הייתה להפגין את נוכחותו של הישוב היהודי במזרח ירושלים. נכון לעיתים באזור זה היו הפגנות המוניות בהן היו עימותים עם המשטרה. אך הפעם זו לא הייתה הפגנה. לא היו שם שלטים ולא נשאו נאומים. במקום הורגשה יותר אווירה של שמחה משפחתית ונכחו בו גם ילדים וקשישים. שמחתי לבוא ולשמוע את בעלי מנגן. כשהלהקה חיכתה על הבמה המאולתרת לגנרטור שיתחיל לפעול הציבו המארגנים את הרמקולים על עמודים גבוהים מסביב לקהל. אנשים מהקהל פטפטו עם אנשי יחידה של שוטרי מג"ב. לתומנו הנחנו שהם הוצבו שם כדי לשמור על הפרדה בינינו לבין הערבים שוכני המקום. הלהקה התחילה לנגן מנגינה חסידית קצבית. במרכז נוצר מעגל של גברים שהחלו לרקוד יחד. לפתע פתאום התפרצו שוטרי מג"ב לתוך הקהל מניפים אלות וחובטים בכל מי שעמד בדרכם. בתוך כל הזעקות שמסביב הם ניתקו את הגנרטור. המוזיקה נפסקה באמצע. מספר שוטרים קפצו לבמה וחטפו את הקלרינטים והגיטרות מידי הנגנים. חיילים אחרים החלו להסיר את הרמקולים. ממקומי שליד הבמה הבחנתי למרבה האימה באדם מבוגר שעמד מתחת לאחד הרמקולים. צעקתי לו שייזהר אך הוא לא יכול היה לשמוע אותי מעבר לכל הצרחות והצעקות. רצתי לעברו אבל סוס ענק חסם את דרכי. חזרתי בבהלה למקומי שליד הבמה שכעת הייתה מוקפת בשוטרי מג"ב כדי למנוע מהנגנים לברוח. בעברי בשנות השישים השתתפתי בארה"ב בהפגנות נגד מלחמת ויטנאם אך מעולם לא נתקלתי באלימות משטרתית קשה כל כך וללא כל הצדקה! מזועזעת התחלתי לצעוק לעבר השוטרים: "מה אתם עושים איך יהודים יכולים להתנהג ככה אתם יהודים אבל אתם גרועים מהמשטרה האמריקאית!" שוטר אחד גבוה כבן ארבעים שערו קצוץ צעק עליי: את לא שייכת לכאן. את אמריקאית! תחזרי לאמריקה! הוא פגע בנקודה הרגישה שלי הציונות. מעוצבנת סטרתי לו על פניו. הוא הפנה מבט לשוטר שעמד לידו. הם אחזו בזרועותיי ולקחו אותי משם. זה שסטרתי לו נעץ את ציפורניו בזרועי בכוח כה רב שחודש לאחר מכן עוד העידו חמש חבורות על האלימות שהפעיל כלפי. הם גררו אותי כעשרים מטרים למכונית משטרה ואז השליכו אותי פנימה בגסות קרעו את חצאיתי וגרמו לפצע באורך של 5.4 ס"מ בברכי. התביעה בתחנת המשטרה שאל אותי השוטר מה קרה. סיפרתי לו את כל הסיפור: איך המשטרה תקפה את הקהל ללא אזהרה מוקדמת איך הם סיכנו איש מבוגר וחסמו את דרכי אליו עם סוס ענק איך שוטר מג"ב העליב אותי איך הגבתי ואיך במקום להודיע לי בנימוס שאני עצורה הם גררו אותי לרכב בברוטאליות. לאחר שחתמתי על הצהרה שחררו אותי הביתה. לא שמעתי שוב על העניין עד לאחר כשנתיים. יום אחד הגיע אליי מכתב רשום. הואשמתי בתקיפת שוטר וזומנתי להופיע לפני בית משפט. שכרתי את שירותיו של עורך דין מסוים: "בישראל" הוא הודיע לי בשלווה "ישנו עונש מאסר חובה על תקיפת שוטר". "מה" עניתי לו בתדהמה. "אני זאת שנפגעה. יש לי עדיין צלקת על הברך. חוץ מזה הוא זה שהתגרה בי. הוא העליב אותי אמר לי לחזור לאמריקה". "ובכל זאת" אמר עורך הדין "את הודית בתקיפת שוטר. למה הפללת את עצמך" "מה ציפית שאעשה" הגבתי בזעם קדוש "לשקר" "יכולת לשמור על שתיקה". שתיקה זה לא עלה בדעתי (נדיר שזה עולה בדעתי). "הדרך היחידה שלך לחמוק ממאסר היא לקוות לרחמים מצד בית המשפט. זוהי עבירה ראשונה ויש לך סיכוי טוב לצאת מזה אם תודי בטעות שעשית ותבטיחי לבית המשפט שלא תחזרי עליה". זה היה שבועות מספר לפני ראש השנה ובאותה תקופה למדתי את שלבי התשובה: 1.להודות בחטא לפני ה. 2.להתחרט. 3.להחליט לא לחזור עליו.

הצעתו של עורך הדין הייתה דומה להפליא לתהליך זה. אך מדוע שאעשה תשובה בעניין זה לא עשיתי כל רע! אני הייתי הצד המקופח הנפגע! הרהרתי בעניין משך כמה דקות. ואז כשאני מצהירה שאני חפה מפשע (ככלות הכול אני הייתי זו שהותקפה) אמרתי לעורך הדין שאעשה כדבריו. לא רציתי ללכת לכלא. עם סיום פגישתנו אספתי את חפציי וקמתי ללכת. "את יודעת" אמר לי עורך הדין במאמר מוסגר יותר כידיד מאשר כעורך דין "את נהגת שלא כשורה". "אבל הוא העליב אותי" התגוננתי. "אם את הולכת ברחוב ומישהו בא ומעליב אותך" אמר עורך הדין בשקט "האם מותר לך לסטור לו" הבטתי אל עורך הדין שהחזיר לי מבט בוחן. זו הייתה הפעם הראשונה בה עלה על דעתי שאולי אני עצמי נהגתי שלא כשורה. הודאה באשמה כל הדרך הביתה שקלתי את העניין. בעוד שלושה שבועות יחול ראש השנה בו עומדת כל נשמה למשפט בפני ה. הייתי אחראית למעשיי. אם נהגתי שלא כשורה יהיה עליי לעשות תשובה. אך שלושת הצעדים וידוי חרטה והחלטה שלא לחזור על המעשה בעתיד תקפים רק לחטאים כנגד ה. חטאים שבין אדם לחברו דורשים צעד נוסף: בקשת סליחה וכשהדבר אפשרי גם פיצוי. זה נפל עליי כרעם ביום בהיר: אם באמת חטאתי כלפי השוטר יהיה עליי לבקש ממנו סליחה. ברגע שהגעתי הביתה התקשרתי לרבנית שלי. "כמובן" היא אמרה בביטחון כאילו דיברה על השמש שזורחת מדי יום. "הכאה אסורה לפי התורה אלא אם כן מדובר בהגנה עצמית. אפילו אם הוא נהג שלא כשורה הדבר אינו נותן לך היתר לנהוג כמוהו. כמובן עלייך לעשות תשובה על כך שהכית אותו". "כולל בקשת סליחה ממנו" שאלתי בבעתה. "כמובן" היא ענתה "את יודעת שאלוקים לא מוחל לך עד שהאדם שנגדו חטאת מוחל לך". החזקתי את שפופרת הטלפון בידי עוד זמן רב לאחר שהסתיימה שיחתנו. איך הייתי אמורה לאתר אותו בכלל לא ידעתי את שמו. וגם אם הייתי מצליחה למצוא אותו ולבקש את סליחתו הוא בוודאי היה חושב שכעת לפני המשפט אני מנסה לגרום לו להקל את האישומים נגדי. הוא ינתק לי את הטלפון בפרצוף. למחרת התקשרתי לעורך הדין. "האם ישנה דרך לדעת את שמו של שוטר המג"ב שסטרתי לו" "בוודאי" הגיעה מייד התשובה מעברו השני של הקו "הוא נמצא על כתב האישום... רוני טוויטו". בלעתי את רוקי. זה היה קל מדי. "טוב איך אני יכולה