ב ספר י התנ" ך של הי ום בג לל חלו קת ו ה נו צרית ישנ ם פסו קי ם ה מח ולק ים לתת- פסו קים.
בסמן
ובה ם סוף התת- פ סוק מס ומן
;
או בסמ ן
:
ונ קר א אתנ חתא
אתנח אתנחתא
בכל סוף פסוק - מלבד בפסוקים ספורים יש אתנחתא אחת הן לצורך הפסקה והן לצורך חלוקת הפסוק לשנים.
ספר בראשית בלי סימני פסוק
ספר בראשית עם סימני פסוק
" סו ף פסוק" הו א חלק מטע מי המקרא
ויקיפדיה
טעמי המקרא
טעמי המקרא או טעמים הם סימנים מיוחדים שמושמים מעל או מתחת למילים העבריות והם למעשה סימני הפיסוק הקדומים של העברית. בימינו נעשה שימוש בטעמי המקרא רק בספרי התנ"ך. מהם הטעמים בספרי התורה הכתובים על קלף ומשמשים בבית הכנסת לא מופיעים סימני פיסוק או חלוקה לפסוקים (למעט חלק מספרי התורה של העדה התימנית בהם מופיעים סימונים לסוף פסוק אתנח וזרקא הנחקקים על גבי הקלף). המסורת היהודית העבירה בעלפה את סימני ההפסקות רקע היסטורי הטעמים עצמם התפתחו כנראה בהדרגה עוד מתקופת בית שני. בגמרא במסכת ברכות (סב:) מתוארת כבר קריאת מקרא בטעמים אך בשום מקום בספרות חז"ל שלפני תקופת המסורה לא מפורטים שמות הטעמים ותפקידיהם. סימני הטעמים נוספו כנראה על ידי בעלי המסורה במאה השביעית או השמינית בערך באותה תקופה שבה נקבעו סימני הניקוד. במסורה הבבלית ובמסורה הארצישראלית יש עדויות לשלב שבו סומנו רק הטעמים המפסיקים; במסורה הטברנית אין עדות לשלב כזה ואפשר שהמערכת שם נקבעה בשלב אחד בלבד.
מהותם של טעמי המקרא
לטעמים כמה שימושים עיקרים: תחבירי: סימני פיסוק. כך למשל הטעם סוף פסוק משמש כנקודה בסוף משפט והטעם אתנחתא משמש כנקודה ופסיק בין חלקי משפט. לכל מילה יהיה בדרך כלל טעם אחד בלבד. פונטי: הטעמת המילה. האם הטעמת המילה היא במלעיל או במלרע. ברוב המקרים "טעם המקרא" יבוא בהברה בה נמצא הטעם במילה. מוזיקלי: מנגינה לקריאה. לכל טעם יש ניגון מסוים המורכב מצירוף כמה תווים שמעשיר את הקריאה ועושה אותה מלודרמטית.
אתנחתא
דרך זמרתם של הטעמים השונה מעדה לעדה ומקהילה לקהילה מושפעת בעליל מהסביבה שבה התהוו. כך למשל יש למצוא בנגינה האשכנזית הדים ברורים למודוסים המערביים ובנגינתם בארצות האסלאם ניתן למצוא צלילים רבים חסרי גובה מוגדר במייחוד בטעם הסילוק (סוף-פסוק) שנגינתו בנוסחים אלו דומה יותר לאנחה. במסורת הספרדית-ירושלמית הקריאה בתורה היא לפי מקאם שיגא. מידרג הטעמים הטעמים מדורגים בעיקר לפי חוזק העצירה ככל שהעצירה גדולה יותר הטעם חשוב יותר. כך - הקיסרים מסמלים עצירה ארוכה השלישים מציינים עצירה קצרה במיוחד ואילו המשרתים אינם מציינים עצירה כלל. שמות הטעמים מחולקים לפי משפחות ומסודרים מהחשובים אל הפחותים. להלן המידרג של טעמי כ"א ספרים (עשרים וארבעת ספרי התנ"ך ללא ספרי אמ"ת בעלי הטעמים השונים): קיסריים: סלוק=סוף פסוק ואתנח=אתנחתא. מלכים: זקף קטן זקף גדול סגולתא=סגול שלשלת וטרחא=טפחא. משנים או שרים: רביע=רביעי זרקא פשטא יתיב ותביר. שלישים או פקידים: פזר קרני פרה תלשא=תלישא גדולה אזלא-גרש=אזלא שני גרשין=גרשיים. משרתים: שופר הולך=מונח שופר מהופך=מהפך מאריך=מרכא תרי טעמי=מרכא כפולה דרגא אזלא=קדמא תילשא=תלישא קטנה ירח=ירח בן יומו. טעמים לא מנוגנים: געיא=מתג מקף פסק=פסיק. במקרה שלטעמים המובאים כאן יש שני שמות הובא שם הטעם לפי עדות המזרח ולאחריו שמו לפי האשכנזים.
שמות הטעמים מחולקים לפי משפחות ומסודרים מהחשובים אל הפחותים. להלן המידרג של טעמי כ"א ספרים (עשרים וארבעת ספרי התנ"ך ללא ספרי אמ"ת בעלי הטעמים השונים): קיסריים: סלוק = סוף פסוק ו אתנח = אתנחתא. מלכים: זקף קטן זקף גדול סגולתא=סגול שלשלת וטרחא=טפחא. משנים או שרים: רביע=רביעי זרקא פשטא יתיב ותביר. שלישים או פקידים: פזר קרני פרה תלשא=תלישא גדולה אזלא- גרש=אזלא שני גרשין=גרשיים. משרתים: שופר הולך=מונח שופר מהופך=מהפך מאריך=מרכא תרי טעמי=מרכא כפולה דרגא אזלא=קדמא תילשא=תלישא קטנה ירח=ירח בן יומו. טעמים לא מנוגנים: געיא=מתג מקף פסק=פסיק. במקרה שלטעמים המובאים כאן יש שני שמות הובא שם הטעם לפי עדות המזרח ולאחריו שמו לפי האשכנזים.
אפיוני טעמים יש טעם שמופיע אך ורק פעם אחת בפסוק אחד והוא סוף פסוק (נקרא גם: "סילוק"). אפשר לומר שפסוק מקביל ל"משפט" בלשוננו היום (למרות שזה לא לגמרי מדויק: לא כל פסוק הוא משפט אחד שלם ולא כל משפט הוא פסוק אחד שלם). אם כן הוא דומה בערך לסימן הפיסוק נקודה בימינו. רבים חושבים בטעות שהנקודתיים הבאות בסוף הפסוק הן הסימן של טעם המקרא "סוף פסוק". אולם אין זה כך: הסימון של הטעם הוא כשל מתג קטן בהברה המוטעמת של המלה סימן הנקודתיים הוא סימן עצמאי שאינו קשור למערכת הטעמים אלא בא לסמן את סוף הפסוק בלבד. כבר הגאונים מתייחסים לסימון הנקודתיים בתשובותיהם כשנשאלו האם מותר לסמנו בספר התורה עצמו וייתכן איפוא שהסימון הזה עוד קדום יותר למערכת הטעמים.
לעיתים נראה שבעלי המסורה סיימו פסוק במקום שאינו מתאים מבחינת הפשט. הדבר נפוץ ובולט מאוד בפסוקים שיש בהם רשימה כגון: שמות אנשים בע"ח או מקומות וכדו במקרים אלו נראה שעיקר הטעם הוא בכדי לא להכביד על הקריאה הרהוטה והנגינה. ואלה שמות בני ישמעאל ומבשם: ... ומשא: וקדמה: בראשית כה יג-טו זאת הבהמה אשר תאכלו ושה עזים: ותאו וזמר: דברים יד ד-ה זאת התורה ולנתק: ולצרעת הבגד : ולבהרת: ויקרא יד כד-כו ויבנו בני-גד ואת ערער: : ערי מבצר וגדרת צאן: במדבר לב לד-לו התיאור "ערי מבצר וגדרות צאן" מתייחס לכל הערים המנויים ברשימה האחרונה למרות שהוא מופיע רק בפסוק האחרון (רש"י דעת מקרא). ותלד עדה לעשו את-אליפז ובשמת ילדה את-רעואל: ואהליבמה ילדה ואת-קרח אלה בני עשו אשר ילדו-לו בארץ כנען: בראשית לו ד-ה ראוי לבטל את הסילוק אחרי שמות בני עדה ובשמת ובמקומו להציב סילוק אחרי בני אהליבמה כי הסיפא של הפסוק השני מתייחס לכל בני עשיו משלוש הנשים. יתכן שח